פסק-דין בתיק בג"ץ 3614/12

המשנה לנשיא מ' נאור:

עתירה זו מופנית נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק ע"ע (ארצי) 499/08 לביבה חוסין נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (טרם פורסם, 1.4.2009). העותרת תבעה מן המדינה פיצויים לפי חוק הפיצוי לנפגעי גזזת, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק הגזזת), ולאחר מספר הליכים נדחתה תביעתה בהחלטה של ועדת המומחים הפועלת מכוח החוק. ערעורה של העותרת על ההחלטה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה נדחה, וערעור שהגישה לבית הדין הארצי לעבודה נדחה אף הוא. מכאן העתירה שלפנינו.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

העותרת, ילידת 1938, הגישה ביום 13.10.1999 תביעה נגד המשיבה, בטענה כי עברה בשנים 1954-1953 טיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת, המקנה לה זכות לפיצוי לפי חוק הגזזת. ועדת המומחים, הפועלת מכוח סעיף 8 לחוק, מצאה כי שמה של העותרת איננו מופיע ב"רשימת מודן", המאגדת את שמותיהם של מטופלים שקיבלו טיפול בהקרנות נגד גזזת וניתן לזהותם באופן חד-משמעי. ביום 6.9.2000 זימנה ועדת המומחים את העותרת להופיע בפניה. הוועדה מצאה כי הממצאים הרפואיים בראשה של העותרת מעידים על קבלת טיפול בהקרנה נגד גזזת. העותרת העידה כי קיבלה את הטיפול אצל אותו רופא בו טופל אחיה, מוסא סעדי. סעדי, שהעיד באותו יום אף הוא בפני הוועדה, מסר כי "קיבלתי טיפול בחיפה רח' קולומבי מס' 20, ד"ר סקוביץ'. זה לא קופת חולים. זה היה רופא פרטי. אבא שאל עובד סוציאלי שיעזרו להוריד מה שהיה לי בראש".

           ביום 8.3.2001 דחתה הוועדה את תביעתה של העותרת, וזאת משום שבהתאם להוראות סעיף 1 לחוק הגזזת, "טיפול בהקרנה" המקנה זכות לפיצויים איננו כולל טיפול אצל רופאים פרטיים, אלא רק טיפול שניתן על ידי "המדינה, הסוכנות היהודית, קופת חולים כהגדרתה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, או הסתדרות מדיצינית הדסה, או מטעמם". תביעתו של מוסא סעדי נדחתה אף היא.

ביום 30.4.2001 הגישה אחות נוספת של העותרת, פאטמה טרביה, תביעה מכוח החוק, ולאחר מכן הגישו תביעות גם אחותה תמאם זבידי (ביום 14.10.2001) ואחיה מוסטפא סעדי (ביום 24.2.2002). בתביעותיהם טענו האחים כי טופלו בהקרנות נגד גזזת בחיפה, באמצעות לשכת הבריאות ובית הספר בו למדו. תביעותיהם של האחים דנן התקבלו, והם הוכרו כנפגעי הקרנות לפי החוק.

           לאחר ההכרה באחיה של העותרת כזכאים לפיצוי, ערערה העותרת ביום 21.1.2004 לבית הדין האזורי לחיפה (ע"ב 128/04) על ההחלטה הדוחה את תביעתה. בדיון בערעורה העלתה העותרת טענות חדשות, בהן הטענה כי טופלה יחד עם אחיה ואחיותיה שתביעותיהם הוכרו, על ידי גורמים המנויים בחוק הגזזת. בהסכמת הצדדים הוחזר הדיון לוועדת המומחים, על מנת שהעותרת תוכל להציג בפניה ראיות נוספות בדבר זהות הרופא שטיפל בה, וכן תצהירים של אחיה ואחיותיה אם תבחר לעשות כן.

           העותרת לא הגישה לוועדת המומחים ראיות נוספות. לאחר שעיינה הוועדה בשנית בתיקה של העותרת, וכן בתיקיהם של אחיה ואחיותיה שתביעותיהם הוכרו, מצאה הוועדה כי לא הונחה תשתית ראייתית לכך שהעותרת קיבלה "טיפול בהקרנה" כמשמעותו בחוק (היינו, על ידי אחד מהגורמים המנויים בסעיף 1 לחוק), ולכן דחתה בשנית את תביעתה (החלטה מיום 20.5.2004).

נגד החלטה זו ערערה העותרת לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (ע"ב 3908/05). בית הדין (השופטת ע' קוטן) דחה את טענתה של העותרת כי החלטתה של ועדת המומחים לא נומקה כראוי, וקבע כי היא מנומקת ומבוססת היטב בחומר הראיות. כן דחה בית הדין את טענתה של העותרת כי אין זה סביר שרופא פרטי טיפל בגזזת באמצעות הקרנות בשנות ה-50, טענה שלא הובאו ראיות לביסוסה ולא גובתה בתצהיר. בית הדין ציין כי האח מוסא, שתביעתו נדחתה כאמור אף היא, נידב מרצונו את המידע בדבר הרופא הפרטי שטיפל בו, והעותרת לא הביאה תצהיר כלשהו שיסביר "טעות" זו או ילמד כי פני הדברים היו אחרת. בית הדין אף ציין כי בעדויות אחיה ואחיותיה שתביעותיהם הוכרו לא מוזכר שמה של העותרת כמי שטופלה יחד איתם. על כן, בסופו של יום קבע בית הדין כי לא נפל פגם בהחלטת ועדת המומחים, וכי אכן הטיפולים שקיבלה העותרת אינם מהווים "טיפול בהקרנה" כמשמעותו בחוק הגזזת. ערעורה של העותרת לבית הדין האזורי לעבודה נדחה אפוא.

העותרת ערערה על החלטה זו לבית הדין הארצי לעבודה. העותרת חזרה על הטענות שהעלתה בפני בית הדין האזורי, והוסיפה כי גם אם טופלה על ידי רופא פרטי, הרי שטיפול זה היה מטעם רשויות המדינה. עוד טענה כי הנסיבות מחייבות היפוך של נטל הראייה, באופן שבו על המשיבה להוכיח כי העותרת לא עברה "טיפול בהקרנה" כמשמעותו בחוק. בית הדין (השופטים ע' רבינוביץ, נ' ארד ו-ר' רוזנפלד, נציג העובדים מר מ' שוורץ ונציג המעבידים מר ד' בר סלע) דחה את טענות המערערת. נקבע כי הטענה שהרופא הפרטי פעל לפי "מדיניות ברורה של מדינת ישראל", כמו גם הטענה כי אין זה סביר שרופא פרטי טיפל במחלת הגזזת באמצעות הקרנות, נטענו בעלמא ללא ראשית ראיה שתוכיח אותן. עוד צוין כי מדובר בעניינים עובדתיים שעל העותרת להוכיחם, ואין המדובר ב"ידיעה שיפוטית". בית הדין קבע כי אכן בעדויותיהם של האחים שתביעותיהם הוכרו, לא נזכר שמה של העותרת כמי שטופלה יחד איתם. משכך, נקבע כי ההכרה בתביעותיהם איננה יכולה לסייע לעותרת. בית הדין ציין כי על אף ההזדמנות שניתנה לה, העותרת לא הביאה בפני הוועדה ראיות שיתמכו בגרסתה. עוד קבע בית הדין כי אין מקום להפוך את נטל הראיה. בסופו של יום, כאמור, נדחה הערעור.

העתירה

העתירה שלפנינו מכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. לטענת העותרת, יש להתערב בפסק הדין, וזאת הן משום שנפלה בו טעות משפטית מהותית והן מטעמי צדק. העותרת טוענת כי החלטת המדינה שלא להכיר בטיפול שעברה כ"טיפול בהקרנה", היא בלתי סבירה, מפלה ומקפחת. לשיטת העותרת, פרשנות המדינה מפלה בין מטופלים שעברו טיפולי הקרנות לגזזת בארץ, לבין מטופלים שעברו טיפולים בחוץ לארץ, שלטענתה אינם נדרשים להוכיח שעברו את הטיפול כחלק מההכנות לעלייה לארץ, ואינם נדרשים להראות כי הטיפול נעשה שלא על ידי רופא פרטי. העותרת מפרטת את הנזקים הדרמטולוגיים הקשים שנגרמו לקרקפתה כתוצאה מטיפולי ההקרנה שעברה, שהביאו אף לקביעת אחוזי נכות. לגישתה, תכליתו הסוציאלית של החוק מחייבת פרשנות רחבה, שתכלול גם אותה. העותרת טוענת כי לא היה מקום לדרוש ממנה להוכיח את טענתה שאין זה סביר שרופאים פרטיים טיפלו בגזזת באמצעות הקרנות בשנות ה-50, וזאת משום שפרטי המידע הרלבנטיים נמצאים בידי המדינה, ובידיה בלבד. כן טוענת העותרת כי ציפייתו של בית הדין כי העותרת תוכיח את טענתה שהטיפול שקיבלה מאת הרופא הפרטי היה בהתאם למדיניות משרד הבריאות היא ציפייה מוגזמת, המטילה עליה נטל הוכחה בלתי סביר. לשיטתה, לשון החוק הכוללת אנשים שפעלו "מטעם" הגורמים המנויים בו, כוללת גם רופאים פרטיים. כמו כן, אין מקום לטענתה להבחין בינה ובין אחיה ואחיותיה שהוכרו כנפגעי גזזת.

המדינה בתגובתה טוענת כי העתירה הוגשה בשיהוי כבד, למעלה מ-3 שנים לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. לגישתה טענות העותרת הן טענות ערעוריות, שהועלו בפני הערכאות הקודמות ונדחו, ואין מקום להעלותן במסגרת עתירה זו. זאת, למעט טענת ההפליה שמעלה העותרת, אשר לגישת המדינה היא טענה חדשה. ואולם, המדינה סבורה כי אין מקום להידרש לה, שכן מדובר בטענה שלא הונחה כל תשתית ראייתית לביסוסה. בהיעדר תשתית ראייתית להוכחת טענת ההפליה, עומדת למדינה לטענתה חזקת התקינות המנהלית. המדינה מזכירה כי התערבותו של בית משפט זה בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה שמורה למקרים חריגים, ואילו מקרה זה איננו מצדיק התערבות כאמור. זאת, נוכח העובדה שהעתירה מכוונת בעיקרה נגד קביעות עובדתיות של בית הדין הארצי והערכאות הקודמות, ונוכח העובדה שהעתירה מעלה שאלה מצומצמת שאין לה השלכה נרחבת המצדיקה התערבות.

           לגוף העניין טוענת המדינה כי אין לקבל את הטענה שתכליתו הסוציאלית של חוק הגזזת מצדיקה הכרה גם בגורמים פרטיים שביצעו טיפולים בהקרנות, שכן המחוקק הגדיר במפורש את רשימת הגורמים שטיפול על ידם מהווה "טיפול בהקרנה" לצורך החוק. משכך לשיטת המדינה אין לקבל את עמדת העותרת, שכן עמדה הרואה בכל רופא פרטי כמי שפעל "מטעם" המדינה תכליל למעשה בהגדרות החוק את כלל הגורמים הרפואיים בישראל, בניגוד למילות החוק. המדינה מציינת כי למיטב ידיעתה, אכן פעלו בתקופה הרלבנטית רופאים פרטיים שהעניקו טיפולים בהקרנות, שלא מטעמה. המדינה שבה ומציינת כי אחיה של העותרת, מוסא, נידב את המידע בדבר הטיפול על ידי גורם פרטי מרצונו הטוב, וכי זו התשתית הראייתית עליה יש להסתמך. אשר לטענת ההפליה, מציינת המדינה כי אין לה בסיס, ולחיזוק עמדתה מביאה היא דוגמא לכך שוועדת המומחים דחתה תביעה של עולים שטופלו טרם עלייתם על ידי גורם פרטי.

בתשובתה לתגובת המדינה חזרה העותרת על טענותיה שהובאו לעיל. העותרת טוענת כי אם למדינה מידע על הטיפולים הפרטיים לגזזת שבוצעו בעת הרלבנטית, הרי שבכך הצדקה להעביר את נטל הראיה למדינה.

דיון והכרעה

לאחר עיון בעתירה, בתגובת המדינה ובתשובה לתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. מקובלת עליי עמדת המדינה, כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר ללא כל הסבר מטעם העותרת, וכן כי העותרת לא הצביעה על פגם שיצדיק את התערבותו של בית משפט זה בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. אכן, בית משפט זה איננו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה, והתערבות בפסיקתו שמורה למקרים חריגים, בהם עלה בידי העותר להצביע על טעות משפטית מהותית בפסק הדין, שטעמי צדק מחייבים לתקנה (בג"ץ 525/84 נביל חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים פ"ד מ(1) 673, 693 (1986)). טעות שכזו לא נפלה בפסק הדין, ואין כל יסוד להתערב בו.

מן הבחינה העובדתית, העותרת איננה מכחישה שקיבלה את הטיפול בהקרנה מרופא פרטי. אף שניתנה לה הזדמנות בערכאה הדיונית להביא ראיות שיוכיחו אחרת, היא בחרה מטעמיה שלא לעשות כן. טענותיה בפן המשפטי הן כי רופאים פרטיים שפעלו בישראל בעת הרלבנטית פעלו "מטעם המדינה", ומשכך חוסים הם תחת הגדרת סעיף 1 לחוק הגזזת; וכי יישום הוראות החוק מפלה לרעה מטופלים שטופלו בתחומי המדינה, שכן בניגוד למי שקיבלו טיפול בהקרנות טרם עלייתם ארצה, הם ורק הם נדרשים להוכיח שלא טופלו על ידי גורם פרטי.

           סעיף 1 לחוק הגזזת קובע כדלקמן: